שמעון שטרית
ש
הביוגרפיה של פרופ' שמעון שטרית
שטרית נולד בארפוד שבמרוקו ועלה לישראל עם משפחתו בגיל 3. המשפחה שהתה בשער העלייה ולאחר מכן התגוררה במשך שמונה חודשים באוהלים בפרדס חנה. לבסוף השתקעה משפחת שטרית בטבריה שם שמעון גדל והתחנך, בתחילה בתלמוד תורה ע"ש ביבס ולאחר מכן בבית הספר הממלכתי ע"ש ארליך. בהיותו בן 13 השתתף בחידון תנ"ך לנוער וזכה בו במקום הראשון. שטרית עסק בלימוד התנ"ך גם בהמשך חייו. הוא היה חבר בחוג ללימוד התנ"ך שהתקיים בבית ראש הממשלה מנחם בגין, בראשות פרופ' חיים גבריהו בשנים 1980-1982, ואף כיהן כחבר בצוות השופטים בחידון התנ"ך הבינלאומי בירושלים בשנים 1981, ו-1993.
את שירותו הצבאי עשה בחיל המודיעין ולאחר מכן למד משפטים לתואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית ודוקטורט באוניברסיטת שיקגו בארצות הברית. באוניברסיטה העברית למד גם לימודי שפה וספרות ערבית. עבד כמרצה למשפטים באוניברסיטה העברית ובין השנים 1974-1977 היה יושב ראש ארגון המרצים. בשנת 1984 התמנה לפרופסור חבר, ובשנת 2001 התמנה לפרופסור מן המניין. פרסם ספרים ומאמרים רבים בתחום המשפטים.
היה חבר מליאת רשות השידור בין השנים 1984-1988 ובשנים 1986-1988 היה גם חבר דירקטוריון בנק לאומי ויו"ר מועצת המנהלים של "משען" – רשת בתי אבות של ההסתדרות.
בשנת 1988 נבחר כחבר כנסת מטעם המערך וכיהן כחבר ועדת הכספים ויו"ר ועדת משנה לביטוח וכן כחבר ועדת חוקה, חוק ומשפט. בשנים אלו כיהן במקביל כיו"ר מועצת המנהלים של המכון האפרו-אסיאני של ההסתדרות (1988–1992). ב-1992 נבחר שוב ונתמנה לשר בממשלתו של יצחק רבין. כיהן כשר הכלכלה והתכנון, שר המדע והטכנולוגיה, שר הדתות והשר הממונה על הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. הוא ואריה דרעי היו הנמנעים היחידים בהצבעה על הסכמי אוסלו בממשלה. בשנת 1994 זכה באות אמיתי של אגודת אמיתי להגנה על טוהר מידות ומינהל תקין.
ב-1998 שטרית התמודד על ראשות עיריית ירושלים במסגרת הסיעה "ירושלים אחת", בעבר סיעתו של טדי קולק, מול אהוד אולמרט, ראש העיר המכהן, אך הפסיד לו, לאחר שזכה בכרבע מקולות המצביעים (אף כי זכה לתמיכה משמעותית בשכונות החילוניות). בהמשך חתם על הסכם קואליציוני ועל פיו הוא כיהן בין השנים 1998-2003 כממלא מקום ראש עיריית ירושלים, אהוד אולמרט.
ב-2005 התמנה על ידי נשיא המדינה לכהן בוועדה לבחינת מבנה הממשל בישראל.
כיום, שטרית משמש כיו"ר הפרויקט הבינלאומי לתרבות השלום וכנשיא ארגון דתות למען השלום.
בשנת 2011 גובש הסכם קואליציוני בהסתדרות הציונית בדבר בחירתו של שטרית כיו"ר קק"ל, כמועמד מפלגת העצמאות. בהסכם תמכו 75% מסיעות ההסתדרות הציונית' אולם בסופו של דבר נמנעה בחירתו כתוצאה מהפילוג במפלגת העבודה. לבסוף פסק בית המשפט שההסכם משנת 2011 אינו עדיף על הסכם קודם, משנת 2010, שנתן למפלגת העבודה את התפקיד. בסופו של יום כל התנאים שגיבש שטרית בדבר הרכב המוסדות, כגון חלוקת התפקידים והמבנה הניהולי, קוימו, למעט מינויו שלו.
פעילותו בממשל:
בתפקידיו בכנסת ובממשלה פרופ' שטרית פעל להרחבת ההגנה על צרכנים כנגד גופים גדולים. במסגרת זו יזם את תיקון חוק הערבות, את החוק לריסון השוק האפור, את התיקון לחוק ההוצאה לפועל להגבלת תופעת מאסר החייבים וכן פעל להטלת הגבלות על גובים פרטיים. כמו כן פעל לאינטגרציה בחינוך ולהחזרת קצבאות ילד ראשון ושני.
בתקופת כהונתו בממשלת רבין (1992), יזם את הקמת המפעל לפיתוח חברתי לעידוד תרומה של עסקים למען החברה. במסגרת זו יזם את פרויקט מחשב לכל ילד. עד שנת 2010 העניק הפרויקט כ-40,000 מחשבים למשפחות הראויות לעידוד.
בתפקידו כשר הדתות טיפל במצוקת פסולי החיתון, הנהיג קבורה חילונית, שוויון בהקצבות, פעל להסדרה של אגרות הנישואין ותמך בקידום השוויון של עדות לא יהודיות.
היה בין מבקרי החלטת בג"ץ קעדאן לחייב מכירת מגרש לערבי ביישוב קהילתי.
פעילות אקדמית:
השכלה גבוהה:
פרופ' שטרית רכש את השכלתו הגבוהה באוניברסיטה העברית בירושלים ולאחר מכן באוניברסיטת שיקגו שבארצות הברית. לימודי התואר הראשון שלו נעשו בפקולטה למשפטים שבאוניברסיטה העברית, לימודים שאותם סיים ב-1968. את לימודי המוסמך הוא סיים בשנת 1970, בהצטיינות יתרה. במסגרת עבודתו המשפטית התמחה בלשכתו של השופט ד"ר אלפרד ויתקון בבית המשפט העליון ובהמשך במשרד עורכי דין גדעון האוזנר. בשנת 1969 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין. בשנים 1968-1970, נמנה עם סגל עוזרי ההוראה של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ושימש בתור עוזר הוראה של פרופ' יצחק הנס קלינגהופר, ממניחי היסוד להוראת המשפט הציבורי בישראל.
בשנת 1970 יצא ללימודים מתקדמים בארצות הברית תוך זכייה במלגות הצטיינות מהאוניברסיטה העברית, מאוניברסיטת שיקגו ומקרן דקלוג סוסאייטי. בשנת 1973, בהיותו בן 27 בלבד, סיים את לימודי הדוקטורט וזכה בתואר דוקטור מאוניברסיטת שיקגו.
תפקידים באוניברסיטה העברית:
עם שובו מארצות הברית בשנת 1973 התמנה למרצה למשפטים ולאחר מכן בשנת 1978 למרצה בכיר. ב-1984, בהיותו בן 38, התמנה לפרופסור חבר. עם בחירתו לכנסת ה-12 (1988) אושרה לו חופשה ללא תשלום מהאוניברסיטה העברית (1988-1993), אולם גם בעת תקופת כהונתו בממשלה ובכנסת המשיך פרופסור שטרית בפעילותו המדעית ובעבודת המחקר והכתיבה, הן בארץ והן בחו"ל. עם סיום כהונתו בממשלה בשנת 1996, חזר להוראה ולמחקר באוניברסיטה העברית ובשנת 2001 הועלה לדרגת פרופסור מן המניין. החל משנת 2004 הוא מכהן כראש מכון סאקר למחקרי משפט.
תפקידים אקדמיים בחו"ל:
פרופסור שטרית כיהן כפרופסור אורח במספר אוניברסיטאות בחו"ל, ובין השאר היה פרופסור אורח למשפטים באוניברסיטת ניו-יורק ובאוניברסיטת סן-דייגו. בנוסף, כיהן במינוי משותף לסמסטר הקיץ באוניברסיטת סאנט גאלן ואוניברסיטת ציריך, ובהמשך כיהן כפרופסור אורח באוניברסיטת קיימברידג' שבבריטניה ( (Herbert Smith Visiting Professor ובאוניברסיטת קייס ווסטרן ריזרב שבקליבלנד, ארצות הברית.
תפקידים משפטיים:
לצד פעילות ההוראה והמחקר, פרופסור שטרית הופיע גם בבתי המשפט בתיקים בעלי משמעות ציבורית שחלקם הפכו לתקדימים הנלמדים באוניברסיטאות. בשנת 1989 הוצע לו לכהן בבית המשפט העליון, בעת שהשופט אברהם חלימה עמד לפרוש, אולם הוא העדיף להמשיך בהוראה ובמחקר אקדמי באוניברסיטה. בנוסף, היה חבר בצוות המומחים שליווה את עבודת ועדת חוקה להכנת חוקה בראשות ח"כ מיקי איתן, חבר הוועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט וסמכויותיהם (הנשיא משה לנדוי, יו"ר, והחברים האחרים: השופט אהרון ברק, עו"ד א. גיצלטר ועו"ד י. אדרת), היה חבר בוועדת נשיא המדינה לבחינת מבנה הממשל בראשות פרופ'מנחם מגידור ליד המרכז הישראלי להעצמת האזרח וכן יו"ר ועדת המשנה לשיטת הבחירות וועדת המשנה ליחסי הגומלין בין הרשות השופטת והרשות המחוקקת. בנוסף, היה מזכיר מייסד העמותה למשפט ציבורי ביחד עם פרופ' יצחק זמיר. פרופ' שטרית כיהן גם כשופט בית הדין לחוזים אחידים (בבית המשפט המחוזי) והיה יו"ר הוועדה לתיקון חוק רשות השידור בעניין הפסקת שידורים.
פרופ' שטרית ארגן וממשיך לארגן כנסים בינלאומיים רבים, הן בארץ והן בחו"ל.
תחומי התמחות והוראה אקדמית:
משפט ציבורי וחוקתי, מערכת בתי המשפט. לימד קורסים בארץ ובחו"ל במספר תחומי המשפט, וביניהם דיני סחר בינלאומי, דיני הגנת הסביבה, אתיקה בממשל, אכיפת חוקים, משפט ודת בראייה השוואתית ודיני זכויות האדם הבינלאומיים.